עמוד הבית
שורי מיינרט-חלוצה חברת תנועת הנוער נצ"ח טרנסילבניה הדפס דואל
   

ראיון עם שורי מיינרט (קלר)- חלוצה חברת תנועת הנוער נצ"ח טרנסילבניה .

שורי מיינרט נולדה בעיר קלוז' בירת טרנסילבניה ב- 01/05/1922 ליעקב ורחל קלר. כשהיתה בת 7 עברה המשפחה לעיירה לודוש ושם גדלה.

מתי החלה פעילותך הציונית? 

שורי: 

גדלתי בעיירה קטנה (לודוש). בגיל 12 הצטרפתי לתנועת הנוער "הבונים- נצ"ח" – תנועת נוער ציוני-סוציאליסטי חלוצי (שהתפלגה מהשומר הצעיר). למדתי  בבית הספר שבעיירה עד כיתה ז'. כדי להמשיך ללימודים בגימנסיה ,היה צריך לצאת מחוץ לעיירה,לבי"ס בעיר. מכיוון שהייתי תלמידה טובה הוחלט לשלוח אותי לגימנסיה של המדינה שבה הלימודים היו כמעט בלי כסף (לעומת בית ספר פרטי ) אבל עם זאת המגורים  בגימנסיה עלו הרבה כסף. לאבי לא היו אמצעים כלכליים ולכן נאלצתי להפסיק את הלימודים בכיתה י' ,לחזור לעיירה, לעבוד בחנות ולעזור בפרנסה להוריי.  בכל זמן שהותי בבית ארגנתי קבוצות נוער לתנועה שהשתייכתי אליה ובהמשך הגעתי להכשרה.

איך הצלחת להגיע  להכשרה?

שורי: 

עבדתי זמן קצר בחנות אך מהר מאוד הבנתי שזה לא מתאים לי ויצאתי  ב- 1937 להכשרה. כל תנועות הנוער החלוציות הקימו מקומות הכשרה כדי להתכונן לעבודה חקלאית או תעשייתית. היו שני סוגים- הכשרה כפרית – הקמת כפר,הקמת חווה,לימוד עבודה חקלאית  והכשרה עירונית- עבודה פיזית בבי"ח, מפעלים,מאפיות. אני הייתי בהכשרה כפרית אך בעיקר בעירונית.

איך התנהלו החיים בהכשרה? 

שורי: 

חיינו בצורה שיוויונית, בקומנה. כ- 30 חברים. יצרנו דגם של קיבוץ.כל מה שמרוויחים נכנס לקופה המשותפת ויש אסיפה כללית. הבנים עבדו בבית חרושת ללבנים במפעלים של יהודים עשירים. לבנות היתה פחות עבודה והן עסקו  בעיקר במשק בית,בישול, עבודה במתפרות.

מה היה התפקיד שלך בהכשרה? 

שורי: 

אני עבדתי כמו כולם במשק בית ובנוסף הייתי  אחראית לאיסוף כספי הקרן הקיימת. גרתי בהכשרה ובכל בוקר הגעתי לעבוד במזכירות התנועה. להרבה משפחות יהודיות  היתה בבית קופה של הקרן הקיימת לישראל. פעם בחודש היו עוברים חברי התנועה בני 14-15 ואוספים את הכסף. הכסף אמור  להגיע למוסדות התנועה הציונית בארץ ומזה ראשי הקרן הקיימת לישראל קנו בארץ ישראל אדמות.

מה היה הרעיון מאחורי החינוך התנועתי שלקחת בו חלק?

שורי: 

החינוך התנועתי הוא זה שהוביל לעליה ארצה. הרעיון היה לעלות ארצה ולבנות את ארץ ישראל על בסיס יסוד של יצירת חברה צודקת, שיוויונית. לעמוד לרשות הצרכים של הארץ  וליצור בסיס לקליטה  של אנשים חדשים שיצטרפו אף הם לגרעינים של יישובים לחלקאות ותעשייה.

במשך כל התקופה שהיית בהכשרה היית הרחק מההורים, איך הסתדרת? 

שורי: 

היו געגועים אבל לצערי כמעט ולא ראיתי אותם. לנסוע לבקרם היה מאוד מאוד יקר.זכור לי סדר פסח ראשון מחוץ לבית כעצוב וקשה מאוד. הייתי אמורה לנסוע הביתה, אבל לא היה לתנועה כסף לתת לי  לנסיעה הביתה  ולכן נשארתי בהכשרה .מרוב שהייתי עצובה לא הלכתי לשום מקום לעשות את הסדר ונשארתי כל החג בחדר לבדי.

לאן המשכת אחרי הפעילות בהכשרה?

שורי:

תנועות הנוער שאפו כל הזמן להתרחב ולגייס עוד ועוד חניכים לקן התנועה .התנועה שלחה אותי לשמש כמדריכה בתנועת הנוער בקינים חדשים ב- 2 ערים במטרה לחנך תנועות נוער. החניכים היו בני 12-13 ותפקידי כמדריכה היה להעביר פעולות על תולדות עם ישראל, התנועה הציונית, לחנך לעבודת אדמה – בהתאם ל"תורת בורוכוב" ,לפיה יש פירמידה של עם והבסיס זה עבודת האדמה והתנועה הציונית סוציאליסטית מובילה לכך שהעם יקבל מבנה בריא על בסיס אחיזה רחבה בקרקע, בעבודה ממשית של תוצרת חקלאית.

ב- 1939 פורצת מלחמת העולם השניה,איך זה משפיע עליך ועל התנועה? 

שורי: 

רומניה "הזמינה" את הצבא הנאצי להיכנס לרומניה כצבא ידידותי והם נכנסו ב- 1940.המצב של התנועה מהר מאוד נעשה  מאוד קשה, אני הדרכתי בשתי עיירות וכל אותו זמן המצב בתנועה המשיך להחמיר.בנתיים גם הונגריה הצטרפה לציר הקואלציה של היטלר. חשוב להבין שטרנסילבניה היתה איזור שנוי במחלוקת בין  הונגריה לרומניה כל אחת טענה שזה שייך לה משום שזו היתה ארץ מאוד עשירה,אחרי מלחמת העולם הראשונה טרניסלבניה עברה מהונגריה לרומניה ואז בא היטלר וחילק אותה לשתיים. חלק דרומי מזרחי – ברומניה והחלק מערבי -הצפוני להונגריה. כך התחלקה גם מזכירות התנועה- חלק נשארו בצד ההונגרי וחלק בצד הרומני וזאת על מנת שתהיה הנהגה לשני החבלים. אני הייתי במזכירות התנועה, בצד ברומני.

מתי קיבלת אישור לעלות  ארצה? 

שורי:

ב- 1941 האנגלים נתנו אישורי עליה (סרפיקטים) לנוער. כיוון שרומניה הצטרפה להיטלר, האנגלים ניתקו עם רומניה את היחסים ולפני שהם עזבו, נתנו  האנגלים  סרפיקטים לכל ארצות הבלקן כך גם לרומניה נתנו 400 סרפיקטים להצלת נוער יהודי במסגרת הסכם עם התנועה הציונית.אני הייתי חלק מאותה קבוצה ובמרץ  1941 ממש לפני שהגרמנים פתחו ב"מבצע ברברוסה" עליתי ארצה.

מלחמת העולם השניה , מה קורה עם המשפחה שלך?

שורי: 

המשפחה שלי היתה בחלק הרומני של  טרנסילבניה. רומניה הטרנסילבנית  לא שיתפה פעולה עם גירוש היהודים , הצעירים היהודים נשלחו למחנות עבודה אבל לא נשלחו לרכבות (פרט לאזור המזרחי של רומניה משם היתה אחת הפריצות של הצבא הגרמני והרומני ל"מבצע ברברוסה" והיהודים באותו איזור נלקחו לטרנסיניה ונספו כ- 80 אלף יהודים). גם בהונגריה עד מרץ  44 לא נשלחו היהודים לרכבות "רק" למחנות עבודת כפיה. הרומנים ברגע שראו שהגרמנים מפסידים (אוגוסט 44')  הצטרפו לצבא הרוסי ועל רקע זה הגרמנים התאגדו להתקפה נגד רומניה. התרחש קרב מאוד  קשה באיזור שלנו והמקומיים הרומנים הזהירו את היהודים  והורו להם לסגת מזרחה עד מקום בו שלטו באופן מוחלט הרוסים והרומניים. ההורים שלי יחד  עם  אחיי ואחיותיי ברחו ברגל, בעגלה וכך הצילו עצמם. לדאבוני, שאר קרובי המשפחה, שהיו בצד ההונגרי ,כמעט כולם – משפחה גדולה מאוד ניספו בשואה.

נפרדת מההורים שלך לפני העליה לארץ? 

שורי: 

הייתי בבית לפני היציאה לארץ והודעתי להורים שיתכן ואעזוב אבל לא הייתי בטוחה בדיוק אם ומתי משום שלא היה ברור עד לרגע האחרון אם אני אעלה או מישהו אחר מהנהגת התנועה. נפרדתי מאמא ואבא  אבל אמא לא ממש קלטה שאני באמת עומדת לעזוב  ומשום כך היה לה מאוד קשה היא הרגישה כל הזמן אחרי עזיבתי  כאילו רומתה. אבא כנראה הבין יותר. אבא היה איש דתי ,אוהב ישראל. הערצתי אותו. שניהם תמכו בעד ארץ ישראל. היחסים ביניהם היו מאוד יפים, מכובדים .עד היום יש ברשותי מכתבים שמתעדים את התכתובת  ביני ובין הוריי לכל אורך התקופה שלא היינו יחדיו- בשנות המלחמה התכתובת היתה דרך הצלב האדום בלבד,פעם בחודשיים 25 מילים במכתב, המכתבים הרגילים הרבים נכתבו רק אחרי מלחמת העולם השניה החל מדצמבר 1945.

ספרי על מסעך לארץ ישראל?

שורי:

הפלגנו באוניה מקוסטנצה (עיר נמל גדולה ברומניה) לקושטא – תורכיה עברנו אל כל תורכיה ומשם המשכנו ברכבת דרך סוריה ,עד בירות – לבנון ומלבנון נסענו במונית עד לארץ ישראל – לראש הניקרה.במהלך השהות ברכבת קיבלנו לאכול לחם וסרדינים, קופסאות רבות של  סרדינים (שורי אומרת בחיוך  שעד היום היא לא יכולה להריח סרדינים..) כשהגענו לתורכיה בכל תחנה של הרכבת הצבא התורכי שהיה ניטראלי במלחמת העולם השניה היה במצב ירוד ביותר, הם היו לבושים בצורה עלובה כל-כך ואנחנו היינו זורקים להם קופסאות סרדינים שלא אכלנו..באינסנטבול היינו 3 ימים בבית מלון. הסתובבנו קצת במקום ומתורכיה הגענו לסוריה. בסוריה עברנו ליד חלב ושם זכור לי רגע מרגש  במיוחד– כאשר הגענו לשם יצאו אנשי  הקהילה היהודית  בחלב לקראתנו עם אוכל ויחד בהתרגשות גדולה רקדנו  כולנו בשמחה ובהתלהבות שאין כמותה. משם הגענו לבירות-לבנון. חניה של 3 ימים בבתי מלון, טיילנו קצת ואני ממש לא זוכרת תחושה כלשהי של פחד אני כן זוכרת שהיינו בתחושה של "היי" (העיניים של שורי נוצצות מהתרגשות שהיא מתארת את התחושה). משם הגענו במונית סוף סוף ארצה לראש הנקרה. כשדרכתי בארץ היתה בי הרגשה של חלום שמתגשם, שהנה אני מצטרפת לבניית הארץ ,שורי מתרגשת ואומרת "הגעתי הביתה"! היתה תחושה נפלאה של הגשמת החלוציות. עם הגעתנו כל אחד מסר לבריטים את האישור שלו ונלקחנו למחנה בעתלית לשם בדיקה בסיסית לוודא שאין ביננו מסתננים מרגלים.

כמה זמן שהיית במחנה הפליטים בעתלית? 

שורי:

אני וכל מי שבא איתי למחנה הזה היה עם אישור ומהר מאוד אחרי תהליך פורמלי קצר שחררו את כולם חוץ ממני. נראתי לבריטים לא יהודיה- בלונדינית, עיניים כחולות. הם חשבו שאני גויה וחשדו שאולי אני מרגלת ואולי אוכל לספר להם משהו על רומניה. במקום להשתחרר עם כולם, הוכנסתי לצריף ובמשך חודש מידי פעם לפעם  חקרו אותי.

איך היה נראה המחנה?כמה מעפילים היו שם? 

שורי:

במחנה היו כמה אלפי אנשים. מדובר על מחנה ענק שבו שוכנו בעיקר  מעפילי "פטריה". לחיפה הגיעו 3 אוניות מעפילים בלתי חוקיים. הם הגיעו לשערי חיפה והאנגלים לא נתנו להם לרדת לחוף לאנגלים היתה תוכנית להגלות אותם לאי מאוריציוס באוניה ענקית "פטריה" .אנשי "פל-ים" של הפלמ"ח רצו למנוע את התוכנית הזו והחליטו להניח מוקש תחת האוניה כדי שלא תוכל להפליג וכך יאלצו הבריטים להוריד את המעפילים מהאוניה ולהשאירם בארץ אבל הם שמו  בטעות מטען חבלה גדול מידי והאוניה נפגעה ו-300 מעפילים טבעו למוות. טרגדיה גדולה. את שאר המעפילים שניצלו העבירו למחנה עתלית.ממחנה עתלית האנגלים המשיכו לגרש אותם קבוצות קבוצות  אלו שהועברו נאלצו להישאר  במאוריציוס עד סוף המלחמה.המחנה בעתלית  היה ענק עם צריפים ענקיים. בכל צריף 40 מיטות לפחות. בין הנשים והגברים היתה הפרדה באמצעות  גדר תייל ענקית כדי ליצור הפרדה בין המשפחות ובכך להקשות ולמנוע עידוד העלייה הבלתי חוקית . גדר תיל היתה גם  סביב כל המחנה. בצריפים היה  חם וצפוץ מאוד, מיטה ליד מיטה ומקלחת  אחת מרכזית ענקית.

כל הקבוצה שלך השתחררה,  נשארת לבד עם אנשים שאינך מכירה איך הרגשת?

שורי: 

הייתי מאוד מאוד עצובה, מה גם שהמעפילים אמרו לי לא להאמין לבריטים וקיימת אפשרות שלא ישחררו אותי. הם סיפרו לי חוויות איומות ובעיקר שהשוטרים האנגלים לקחו  את חבריהם  בכוח למאוציריוס ואז הנשים כדי למנוע לקיחתן התפשטו לגמרי וחשבו שכך האנגלים "המנומסים" לא יגעו בהם ויעזבו אותן אבל הם באו עם שמיכות שחורות ועטפו כל בחורה ולקחו אותה. הייתי המומה מהסיפורים הקשים ומאוד מאוד בודדה. היה לי גם קושי רב  לשוחח איתם, הם דיברו גרמנית ואידיש שפות שלא ממש הבנתי. אבל יחד עם זאת,למרות  הכל, לרגע לא האמנתי שאשאר שם , בתוך תוכי  האמנתי שאני כן אצא מהמחנה.

בזמן שהותך  במחנה המעפילים זכורה לך חוויה מיוחדת? 

שורי: 

כן,היתה חוויה מאוד מיוחדת שאני זוכרת עד היום בהתרגשות. אני הגעתי למחנה  עתלית בחודש מרץ כך יצא שהגיע חודש ניסן ואני עדיין שם. בהתקרב חג הפסח ,כדי ניתן יהיה לעשות את סדר הפסח, האנגלים פתחו את הגדר המפרידה בין הנשים לגברים.למחנה הגיעו לעשות איתנו את הסדר -  יו"ר המחלקה להתיישבות – הרצפלד ומשה שרתוק (שרת). הם הביאו איתם מצות  מהישוב היהודי. אמנם לא ישבנו סביב שולחנות אך כולם התאחדו לקבוצה אחת ויחד שרנו שירי פסח בהתלהבות,בשירה אדירה , אני זוכרת את השירה האדירה הזו עד היום (שורי מספרת  זאת בהתרגשות גדולה) .להרצפלד היה קול מאוד נעים והוא נאם בפני כולם ותמיד בכל נאום הוא נהג לסיים באותו שיר "שורו הביטו וראו" וכך גם באותו יום, הוא החל לשיר וסחף את כולנו, כל המעפילים יחדיו , עמדו, שרו ורקדו בהתרגשות עצומה. אני זוכרת את זה כחוויה מאוד חזקה ומעצימה  שהרימה את הרוח של כולם.

מתי שחררו אותך מהמחנה?

שורי: 

באמצע אפריל 1941 הגיעו החברים מהגרעין למחנה ויחד איתם יצאתי סוף סוף  משם.לפי האישור שלי הייתי צריכה ללכת להיות פועלת במשק פועלות – בי"ס לבחורות שנתן הכשרה לחקלאות  אבל אני רציתי לללכת איתם לגרעין והם לא הסכימו. וכך נאלצתי ללמוד חקלאות ולעבוד במשק פועלות בפתח-תקווה שם גרתי עם שפרה, ילידת הארץ מצפת, ממנה למדתי עברית  וכאשר חליתי היא זאת שטיפלה בי. היינו עובדות מהבוקר עד הערב ובערבים כשהיה חופש היה מוסיקאי בשם בוגצ'וב  שהיה מלמד שירים בעברית יחד עם נגינה באקורדייון. מלבד זאת היתה שעה אחת של לימוד עברית, פעם בשבוע עם אשתו הראשונה של לוי אשכול- רבקה מרשק (מורה מצויינת). היו  גם ערבים שיצאנו לראות סרט או לרקוד.במשק הפועלות הייתי 8-9 חודשים ומכיוון שחליתי עזבתי ועברתי לקיבוץ "חצר כנרת". הגרעין שלי עלה לפניי והם היו ב"חצר כנרת" וקיבלו הכשרה לגרעין טרנסילבני שמטרתו  להיות בסופו של דבר קיבוץ עצמאי. כל גרעין היה צריך לקבל הכשרה בקיבוץ ותיק. הגרעין שלי קיבל את ההכשרה בקיבוץ אפיקים.אחרי כל העבודה בסוד היו הכנות להגנה עברנו ימי לימוד באקדחים מול הכנרת היינו עושים אימונים אבל העיקר היה הגרעין, וכל עבודה שתאפשר להתקיים בארץ-ישראל. 

מתי עלו שאר בני משפחתך ארצה?

שורי:

אחותי כרמלה  עלתה ב-1944 בעליה מאוד מסוכנת , הצטרפה לאחת הספינות  – היא היתה שייכת גם לתנועת הנוער, אחי,צבי  עלה ארצה בגיל 13 וחצי לבד, ב-1947 הוא התגנב לאוניה  בלתי ליגאלית ולמזלו דווקא את האישור שלא לא בדקו, הנייר שלו היה ריק האוניה שלו הובלה ע"י הבריטים לקפריסין ומשם נאלצו האנגלים בלחץ המוסדות להעלות את הילדים וכך בסוף 47' הוא עלה ארצה. אחותי הבכורה רייזי (שושנה) שהיתה נשואה עם שני ילדים קטנים עלתה באוניה בלתי ליגאלית מרומניה בסוף 47' . גם היא הגיעה תחילה לקפריסין ובגלל הילדים האנגלים איפשרו להם בפברואר 48' לעלות ארצה.אמא, אבא ואחותי הקטנה  פייגה (ציפי) עלו יחדיו. בתקופה הזו  קמה מדינת ישראל כבר לא היה צורך באישורי עליה והם עלו זכות חוק השבות עם זאת היה צורך באישור יציאה מרומניה משום שברומניה היה משטר קומוניסטי וכך אחרי לחץ גדול נתנו ליהודים מבוגרים לצאת. הורי ואחותי הקטנה הגיעו ארצה באוניה בסוף דצמבר 49'.

איך הגעת לקיבוץ בית השיטה? 

שורי: 

הגעתי באוקטובר 1944 דרך בעלי. היתה תערוכה בקיבוץ של קק"ל וביקרתי שם נפגשנו והכרנו. הוא היה גרוש בן 32 עם ילדה בת 11 ואימו  שהיתה חברת קיבוץ בית השיטה ,שראתה שהקשר ביננו מתהדק קראה לי לשיחה והציעה שאעבור לבית השיטה וכך עברתי לקיבוץ בסוף 1944. זאב מיינרנט , בעלי שהיה כמעט בין המייסדים של הקיבוץ נפטר לפני 20 שנה ב- 1989. בית השיטה עבורי הוא מקום שאני אוהבת ומעריכה. זהו קיבוץ ערכי עם מערכת יחסים מיוחדת בין האנשים,עם רמה תרבותית ואנושית גבוהה מאוד וזאת אודות לגרעין המייסדים המוצלח.אני כל יום אומרת תודה על הזכות שיש לי לגור בקיבוץ זה. הקיבוץ במשך השנים שלח אותי ללימודים. תחילה למדתי שנה בסמינר עליית הנוער בירושלים ושם ניתנו לי כילים לקליטת עליית הנוער. הסמינר הכשיר אותי להיות מורה ומדריכה.יותר מאוחר למדתי בסמינר אורנים במשך שנתיים ושם קיבלתי תעודת הוראה לכיתות המשך בקיבוץ. במשך כ-16 שנים הייתי מורה-מדריכה לימדתי היסטוריה,תנ"ך וספרות.שימשתי גם כמזכירת חברה של מזכירות המשק, מרכזת ועדת חברה , מרכזת ועדת חינוך ,הייתי חלק מהצוותים של הכנת חגים ורכזת מועדון הקשישים. היום בגיל 87  שורי עדיין פעילה בתחומים רבים בקיבוץ: לוקחת חלק  בצוות שמכין את יום השואה ,שותפה  בפעילות של מועדון הקשישים משתתפת בחוגי לימוד יהדות,פיסול ואומנות ומבקרת תדיר בתערוכות.לשורי 4 ילדים שני בנים ושתי בנות , 14 נכדים  9 נינים ו-2 בדרך ועוד 9 נכדים מהבת של בעלה יחד 18 נינים.

לסיום- בנימה אישית:

זכיתי לעלות הביתה ולהגשים את חלום החלוציות ,להיות שותפה לצמיחת מדינת ישראל והקיבוץ, הקמנו אני ואישי משפחה נפלאה כולם חיים  פה,בארץ אך יחד עם זאת גדול הכאב שרבים מהאידיאליים שבהם האמנתי  ועדיין מאמינה כמו השלום ובניית חברה צודקת רחוקים מאוד מהגשמה וכנראה יצטרכו להילחם עליהם הרבה יותר זמן משחשבתי.

                                                                             האתר מודה לשורי מיינרט על הראיון המרגש ועל הזמן שהקדישה לקיומו.


הוספה כמועדף (4) | צטט מאמר זה באתרך | הדפס | דואל

  תגובות (1)
הסיפור כל-כך מרגש...כל הכבוד!
מאת דניאלה, ב- 08-04-2009 12:39
:)

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.6
AkoComment © Copyright 2004 by Arthur Konze - www.mamboportal.com
All right reserved

 
< קודם   הבא >