עמוד הבית
סיפורו של חובש- אלכס רינגר הדפס דואל

הסיפור מאחורי הכתבה

מלחמת יום כיפור מצאה אותי כמו את כולנו בהפתעה גמורה בשבת בצהרים, 6 באוקטובר 1973, וכבר למחרת בבוקר נקראתי להתייצב בגדוד השריון שלי בו שרתתי כחובש תאג"ד. לאחר התארגנות קצרה והצטיידות נזרקנו אל המערכה ותוך שעות ספורות מצאנו את עצמנו מטפסים אחרי טורי השריון של הגדוד במעלה הרמה, בנסיון להדוף את השריון הסורי המתקדם. לא חלף זמן רב מכניסתנו לשטח ועד שנקראנו לטפל בפצועים תחת הפגזה כבדה. טבילת האש הראשונה שלי היתה בטיפול תחת אש בחייל ממחלקת החימוש של הגדוד שנפצע קשה. לא היה קל להתעשת מההלם הראשוני ולתפקד כחובש אך היה זה הרופא הגדודי שנסך בי בטחון להתמקד בעבודה ולייצב את מצב הפצוע. בגלל מצבו הקשה של הבחור, אלברט מויאל שמו, נתבקשתי לפנותו מידית לעורף בנגמ"ש; העמסנו את הפצוע על אלונקה לאחר שהרופא החדיר לו אינפוזיה ובעוד אני יושב לצידו מאחור שעט הנהג במורד הרמה מערבה, לכיוון גשר אריק.

הנסיעה היתה סיוט עבור הפצוע שידו המרוסקת תלויה על בלימה ורגלו פצועה וכל מהמורה בדרך הסבה לו כאבי תופת. קיוויתי שיחידה עורפית אליה הייתי אמור לחבור, תיקח את הפצוע ותעבירו במסוק לבית החולים זיו בצפת אך לנוכח האש הארטילרית באזור והבלגן הגדול נמנע מהמסוק לנחות ולא נמצא גורם שיכול היה לסייע ולקבל את הפצוע שלי תחת אחריותו. נותרנו איפוא שלושה והמשכנו בנסיעה מטורפת כשאני מאחור, אוחז בשקית העירוי ולוחץ חזק על מנת להגביר את החדרת הנוזלים לזרוע הפצוע, מדבר איתו ללא הרף לעודדו ולבל יעלם לי. גם בבסיס "פילון" שליד ראש פינה לא נמצא מי שיעביר את הפצוע לבית החולים ויאפשר לנו לחזור ליחידה. הייתי כבר על שקית העירוי העשירית והאחרונה שלי ובתחנונים הצלחתי לגייס מנת חרום של 4 שקיות עירוי נוספות מהמרפאה שאולי יספיקו לי עד בית החולים.

הנסיעה בכביש העולה לצפת היתה סיוט לא קטן. אמנם כביש, אך עמוס לעייפה בטורי שריון ורכב צה"לי שנסעו בכיוון הנגדי והאטו את נסיעתנו ומצב הפצוע שלי הולך ומדרדר. עם הגיענו לחדר המיון של בי"ח "זיו" בצפת חשתי הקלה מסויימת על שהאחריות לגורלו של הפצוע עוברת לידיהם האמונות של הרופאים במקום אך השעות הגורליות בנגמ"ש חיברו אותי בקשר דם לבחור והרגשת שאני נפרד מחבר ומאח שחייו תלויים מנגד גורלו אינו ידוע; האם ינצל וישאר בחיים? רק כעבור שבועיים שלושה נודע לי שאותו אלברט ניצל והוא מתאושש מהפציעה הקשה.

חזרתי ליחידה ולמוראות המלחמה, לעשן, אש, פצועים והרג. טיפלנו בעשרות פצועים אך גם ראינו הישגים וניצחונות - צה"ל במיטבו. אחת הגלויות ששלחתי לאחותי מצורפת בזה ומשקפת במידה מסויימת את תחושותי בעת ההיא. בהמשך הספקתי להיות עם הגדוד במובלעת הסורית ולרדת משם לסיני לתגבור כוחותינו לקראת צליחת התעלה והשתלטות על השטחים דרום מערבית לפאיד. על כך כבר כתבתי ב"יציאת מצרים שלי" מערב פסח. 7 חודשים לאחר תחילת המלחמה, בנסיבות שונות לחלוטין, היה זה אלברט שבא לבקרני בבי"ח "רמב"ם" בו הייתי מאושפז. הפגישה היתה מרגשת במיוחד והעניקה לי עידוד של ממש וזכרון לחיים.

  

אלכס רינגר


הוספה כמועדף (0) | צטט מאמר זה באתרך | הדפס | דואל

  היה הראשון להגיב למאמר זה

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.6
AkoComment © Copyright 2004 by Arthur Konze - www.mamboportal.com
All right reserved

 
< קודם   הבא >