עמוד הבית
נתן וייס - חלוץ ויוצא הפלמ"ח הדפס דואל

 - בתמונה נתן ורבקה ביום חתונתם. 

ראיון עם נתן וייס - חלוץ  ויוצא הפלמ"ח– נולד בצ’כוסלובקיה ב- 19.5.1929. 

מתי הצטרפת לתנועה ציונית?

נתן:

בגיל 18, אחרי המלחמה. הייתי בשומר הצעיר, שם למדתי מהי ציונות ולימדו אותנו להתגונן, אבל בלי כלי נשק, אסור היה להתאמן אז עם נשק, זה היה רק עם מקלות. בהתחלה הייתי בתנועת בית"ר ומשם עברתי לתנועת השומר הצעיר – שם היו לי חברים טובים והדרך נראתה לי מתאימה יותר. 

ספר בקצרה כיצד עברה על משפחתך מלחמת העולם השניה?

נתן:

בגיל 16 הנאצים ההונגריים הרגו את אבא (הוא קבור בבית קברות יהודי בצ'כיה בקבר אחים).

אני הגעתי לאושוויץ ב- 1944 בחודש יוני והייתי שם עד ספטמבר. אז הועברתי לעבודות כפיה בגרמניה ב"מילדרוף". חבר שהיה איתי סחב אותי על הגב כי חליתי והגעתי למשקל של 18 ק"ג.עבדתי בסחיבת שקי מלט במשמרות של 12 שעות יום ולילה ואז מצאתי עבודות יותר קלות.בחודש פברואר 1945 חליתי במחלת ה"טיפוס" ואז ריכזו אותנו, את החולים בצריף. הם פחדו שזה יתפשט והזמינו קרונות וזרקו אותנו משם.הלכנו ברגל ואז תוך כדי שמענו שהאמריקאים מתחילים להתקדם. החבר שלי (יונה) גם הפעם סחב אותי. אני זוכר שאמרתי לו "תשאיר אותי ואם תחזור ותמצא מישהו מהמשפחה שלי תמסור שאהבתי

אותם עד סוף חיי ואני מנשק אותם" ויונה אמר לי " או ששנינו נשתחרר מפה או ששנינו נישאר והמשיך לסחוב אותי על הגב במשך 4 ק"מ. אסור היה ליפול אם היית נופל, היו הורגים אותך. 

מה קרה עם סיום המלחמה?

   במחנה השחרור

נתן:

הייתי בן 16 כשהסתיימה המלחמה ולא ידעתי שום דבר כי הייתי בבי"ח. כשיצאתי מבי"ח הדפיסו כל שבוע עיתונים מכל מיני מחנות – מי חי ומי השתחרר ואיפה הוא נמצא.ואז יום אחד אני קורא בעיתון ורואה את השם של אמא, אחותי ואחות של אמא שהשתחררו והם במחנה "קורפינג".באותו זמן עבדתי במטבח האמריקאי ויום אחד הגיע לשם לבדוק כשרות  הרב הצבאי היהודי מהצבא האמריקאי, רב רפורמי צעיר, התחלנו לדבר ואני סיפרתי לו את סיפור החיים שלי והוא החליט  לאמץ אותי. אמרתי לו באידייש  שקראתי בעיתון ומצאתי שם את השם של אמא שלי , אחות שלה ואחותי ושם המחנה שיתכן שהם נמצאות בו וביקשתי ממנו שיקח אותי למחנה לפגוש אותם. 

הצלחת לפגוש שם את המשפחה שלך?

נתן:

כשהגעתי למחנה התברר לי שהם כבר נסעו חזרה לצ'כוסלובקיה. אז ביקשתי ממנו שיסדר לי להיות ברשימה, כמה שיותר מהר שאוכל לנסוע לצ'כוסלובקיה לפגוש את המשפחה. הוא סידר לי וכבר למחרת קראו את השם שלי ולקחו אותנו לגבול צ'כוסלובקיה – גרמניה במשאית אמריקאית והורידו אותנו בעיר הראשונה בצ'כוסלובקיה "פילזן" – שמו אותנו במשך 4 ימים בהסגר משום שחששו שיש לנו מחלות ואז כעבור 4 ימים פתחו לנו את השער ואמרו "תלכו הביתה". 

איך הסתדרת? לאן הלכת?

נתן:

לא היה לנו כסף וכל התחבורה היתה בעייתית . קפצנו מרכבת לרכבת וכך הגענו לפראג. שם פגשנו יהודים שידעו מה קורה וכיוונו אותנו למשרד של יהודים שחזרו מהרדיפות ושם קיבלנו תעודות זהות שאנחנו ניצולי שואה.קיבלנו קצת כסף, קצת מזון ארוז- בשר בקופסאות, שוקולד וכל מיני דברים ואמרו לנו שננסה לעלות לעיר ההולדת בדרך כלשהי. ברכבת באופן רגיל זה לוקח 12 שעות ואני עשיתי את זה ב- 45' – הגעתי לעיר הבירה של סלובקיה ברטיסלביה. שם שוב קיבלנו אני והחבר שלי יונה (החבר שהציל את החיים שלי) ועוד בחורה עזרה ראשונה.זה היה יום שישי והמרחק מברטיסלביה לעיר הולדתי היה 40 ק"מ ולא היתה רכבת אז החלטנו להתחיל ללכת ברגל ליד פסי הרכבת. אחרי הליכה של 8 ק"מ הגענו לכפר, היינו מאוד  צמאים, נכנסנו לאחד הבתים וביקשנו שתייה. האיש הגיש לנו שתייה ושאל עלינו,הוא ידע שגירשו את היהודים ועבד עם יהודים ושאל אותי מי היה אבא שלי ומי היה סבא שלי ואז כשאמרתי לו את השם של הסבא הוא אמר:" אם אתה הנכד של וייס יוזף אז אני לוקח אותך לעיר "שמורין".  

מה עשית כשהגעת לאותה עיר, מתי פגשת את המשפחה?

נתן:

באותה עיר היה יהודי שפגשתי אותו במלחמה – דוד הוזנר, לפני המלחמה היה לו בית מרזח אז אחרי המלחמה פתח שוב את בית המרזח. צ'כוסלובקיה היתה כבושה בידי הרוסים וכשהגענו אליו הוא שמח מאוד ונתן לנו כיבוד ואמר לנו:"תישארו פה ותעבירו פה את השבת וביום ראשון אני אתפוס טרמפ בשבילכם". אנחנו לא הסכמנו להישאר ואז בדיוק נכנסו חיילים רוסים, אחד היה רב סמל ואחד סגן  וביקשו ליטר אחד של וודקה. אז הוזנר ניגש אליהם ואמר לסגן:" אני נותן לך 2 ליטר וודקה ואתה לוקח את שלושת החברה' הללו איתך לעיר הולדתם".הרכב היה מלא שקי קמח, הם פתחו את הדלת האחורית ודחסו אותנו פנימה לשקים וסגרו את הברזנט עלינו. הגענו באותו יום, יצאנו לבנים לגמרי מהקמח.כשהגענו זה היה  בחודש יולי 1945 ראינו שיש יהודים בבית, רצו לאמא שלי ואמרו לה שהגיע הבן שלה.אמא ניהלה שם את המטבח המשותף ואני רואה אותה פתאום מולי רצה אליי ובוכה ואני רצתי אליה בוכה, התחבקנו בהתרגשות גדולה.שם פגשתי את הדודות ואת אחותי. (ליונה החבר שלי נשארה אחות אחת שגרה עד היום בבצרה).

מתי הגיעו אליכם שליחי הסוכנות?

נתן:

זמן קצר אחרי שהגעתי הביתה. הם הגיעו והתחילו לדבר איתנו על ציונות. בחינוך הבסיסי היינו חרדים ואסור היה להוציא את המילה "ציונות" מהפה אבל הם הכניסו אותנו לשותפות "השומר הצעיר" ואז התארגנו כמה חברה ונשלחנו להכשרה לחיי קיבוץ ושותפות.הייתי ב- 3 הכשרות. אחת ב"נוטרה" בסלובקיה במשך 3 חודשים עד שזה פורק כי לא היו מספיק חניכים ומשם שלחו אותי לברטיסלביה, שמה הייתי 9 חודשים עד שהגעתי לגיל שמתאים להכשרה למבוגרים.

מה עשית במסגרת ההכשרות?

  בהכשרה

נתן:

בנוטרה עבדתי בנגרות ובברטיסלביה הייתי אצל משפחה שהם היו חייטים ותפרו חליפות לאיכרים ואני נעשיתי שוליה ונסעתי להביא בדים ולהחזיר חליפות וכל זה הסתיים כשחלק עלו ארצה ב- 47'.שלחו אותי לעוד הכשרה ב"אוסקי נדלבן" שמה בזמן היטלר היו גרים מליון גרמנים וכשנגמרה המלחמה הם גורשו לגרמניה עם קרונות של פרות ובאנו, אנחנו היהודים ועשינו שם הכשרה ושמה עבדתי בייצור בגדים של ילדים- תינוקות. כל יום הייתי צריך לנסוע 7 ק"מ ברכבת ולעבוד.הקשר עם המשפחה היה בכל זמן ההכשרה במכתבים וטלפון.

מתי התקבלה ההחלטה לעלות ארצה? 

נתן:

ב- 1948 באו להודיע לי שאני עולה ארצה. עם יונה, החבר שלי איבדתי את הקשר, הוא לא היה בהכשרה.הודיעו לי שבחודש פברואר אני עולה ואמרו לי :" תיסע הביתה לחופש שבוע ימים, תיקח חפצים". נסעתי הביתה קניתי יחד עם אמא חליפה ומזוודה ואחרי שבוע  הם אמרו:"אתם בשעה זו וזו תהיו בתחנת הרכבת בפראג "מסריק".

איך היה המסע ארצה?

   

במשאית מגרמניה     האימון               במרסיי                    בסיצילייה                    באוניה קדמה

נתן: 

הגענו לתחנת הרכבת שקבעו לנו, עלינו לרכבת, לא אמרו לאן והגענו לגבול צ'כיה –גרמניה שמה ירדנו ועברנו את הגבול. זה לא היה קל אבל עברנו ושם בצד השני היתה משאית צבאית אמריקאית והם לקחו אותנו לכפר גרמני "גרסטרוד" ושם נשארנו במשך שבועים ובמשך הזמן הזה קיבלנו אימון צבאי של התגוננות עם מקלות. אחרי שבועיים לקחו אותנו עם המשאית לשטרסבורג-צרפת ושמה חיכו לנו אחיות מהצלב האדום וחילקו לנו אוכל-בננות, שוקולד, ביסקוויטים והעלו אותנו לרכבת נוסעים. הרכבת עצרה במרסיי- עיר נמל בצרפת ומשם לקחו אותנו למחנה גדול "גרנד ארינס" שם התערבבנו עם הצפון אפריקאיים ואז באו שליחים שחילקו אותנו לכפרים על הגבעות בצרפת ושם קיבלנו אימון בנשק חם מהפלמ"ח- רימונים והנשק הראשון שיוצר בישראל "סטן" – כל זה היה במשך שבועיים ואז הודיעו לנו שאנחנו חוזרים למרסיי לנמל לאוניה ודרך סציליה הגענו ארצה על אוניית "קדמה" – האוניה הישראלית הראשונה. היינו  בערך 200 איש.יצאנו עם האוניה ממרסיי, ההפלגה ארכה 4 ימים, התנאים באוניה טובים אבל הגענו כשהגענו ארצה השעה היתה אחת בלילה, הנמל עוד לא היה, אז הורידו אותנו דרך סירות ושם האו"מניקים שלחו את הצעירים לעתלית ואת המבוגרים לנתניה והיהודים עשו בדיוק הפוך ושלחו אותנו לנתניה.

איך הרגשת כשהגעת סוף סוף לארץ?

נתן: 

התרגשות גדולה.כשהתחלתי לקבל את החינוך הציוני, נכנס בי הרצון שתהיה מדינה שלא יגידו שהלכנו כצאן לטבח והרגשתי שבאתי כדי להקים מדינה, הגעתי ארצה ב- 48' לפני הקמת המדינה .

להיכן העבירו אותך ?

  המפגש עם הדודה בארץ

נתן:

הגענו למחנה "דורה" בנתניה לאוהלים, בבוקר נתנו לנו ארוחת בוקר, אני ידעתי קצת עברית, מילים בסיסיות מההכשרה ואז אמרו לנו:"אלה שבאו לקיבוץ יעמדו בצד אחד ושלא באו לקיבוץ שיעמדו בצד שני והם צריכים להתגייס" אז אני בחרתי להתגייס והעבירו אותנו לבית ליד ושם גייסו אותי. אידיש ידעתי ודיברתי עם המפקד אידיש, הראתי לו את הכתובת של דודה שלי שעלתה לארץ ב- 1934 לת"א וביקשתי ממנו 4 ימי חופשה לבקר אותה. קיבלתי 4 ימי חופשה והלכתי לפגוש אותה- הפגישה היתה מאוד מרגשת היא שמחה לראות אותי הייתי בחתונה שלה (בגיל 5) והיא עלתה מיד אחרי החתונה לארץ.

כשהתגייסת קיבלתם מדים?

נתן:

לא היו לנו מדים, רק כובע פלדה, נעליים אוסטרליות מהצנחנים, מכנסיי חאקי וחולצה אזרחית. לאן גוייסת?נתן:העבירו אותי לבסיס הפלמ"ח למחנה ליד כפר יונה ומשם ישר שלחו אותנו ללטרון- בלטרון הפגיזו כל-כך הליגיונרים שלא יכולתי להרים את הראש וקיבלתי לחץ דם של 280  מרוב לחץ. הרופא שלח אותי בשיריונית למרפאה במחנה 21 ושמה הסתובבתי ועזרתי ואז בא קצין אחד שדיבר אידיש ושאל אותי :"מה אתה עושה פה?" וכשהסברתי לו הוא אמר: "אני המחסנאי הראשי ואני אעשה אותך מחסנאי וככה עשיתי.בספטמבר כשהגיעה האוניה "אלטלנה" ובן גוריון לא נתן לאוניה להיכנס , אני נכחתי שם כשפוצצו את האוניה.ואז באותו זמן בן גוריון החליט שנגמרו הצבאות הפרטיים וארגן ששני הארגונים הגדולים הפלמ"ח וההגנה יחזירו את כל הנשק ומי שלא מחזיר – יקחו לו בכוח. ואני השתתפתי בחיפושי הנשק. כל זה נמשך עד שקם צבא הגנה לישראל. ואז האמריקאים שלחו מדים וכובעים של ליגיונות צרפתיים עם חותמת בפנים באידיש ונהיינו צבא. 

עם הקמת הצבא לאן נשלחת?

נתן:

העבירו אותנו לצריפין ושם שאלו אותי במה עסקת?ואמרתי במחסן וכך מ- 48' עד פברואר 1950 – עשיתי שירות מלא כמחסנאי עד לדרגת סמל.

מתי נישאת?

נתן:

בגיל 23, הכרתי את אשתי , רבקה באשדות יעקב דרך טיול שהיה מהצבא, היא אמרה שיש לה דודה בראשון לציון ואז התיידדנו ויצאנו. ב- 51' התחתנתי ושלחו אותי לקורס קצינים והשתחררתי בתור סגן מהג"א ב-1957.גרנו בראשון לציון ושם נולד הבן שמואל.ב- 1957 עברנו לת"א- גרנו שם 9 שנים ונולד לנו עוד בן (יעקב ז"ל ב- 1995,בגיל 35 נהרג מתאונת דרכים). 

במה עסקת מאז השחרור?

מ- 53' עבדתי בחברת המים מקורות – שם עבדתי 32 שנה.ב- 1966 לאחר שחסכנו כסף עברנו לגור באזור. במקורות עבדתי תחילה במחסן ואז נשלחתי לאילת כשהניחו את קו הדלק השני מאילת לאשקלון האחראי הציע לי לעבוד במוביל הארצי שאהיה נציג של המחסן המרכזי במוביל הארצי ובנה לי מחסן. 4 שנים עבדתי במוביל הארצי בטבריה. משם הציעו לי ללכת לקורס בבית ספר לפעילי ההסתדרות בת"א עם לינה ואוכל ושמה למדתי לקרוא תוכניות והוכשרתי להיות מנהל עבודה.עבדתי כמנהל עבודה עד 67'. אחרי מלחמת ששת הימים כבשנו את סיני עם חלק ממצרים ואז נהייתי רכז עבודה. 340 עובדים, עבדו תחתיי וחלק גדול מהם היו ערבים בדואים. הייתי אחראי על קווי המים שבנו למוצבים של החיילים. אחרי 4 שנים סיימתי את התפקיד הזה בעקבות התקף לב וקיבלתי תעודה רפואית שאסור לי להתאמץ וחזרתי לתפקיד אפסנאי ראשי במחוז דרום של מקורות ומשם יצאתי לפנסיה.ב- 95' נפטר הבן יעקב וב- 99' נפטרה אשתי מזיהום של ניתוח לב.  

 

                                                                               האתר מודה לנתן וייס על הראיון המרגש ועל הזמן שהקדיש לקיומו.


הוספה כמועדף (0) | צטט מאמר זה באתרך | הדפס | דואל

  היה הראשון להגיב למאמר זה

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.6
AkoComment © Copyright 2004 by Arthur Konze - www.mamboportal.com
All right reserved

 
< קודם   הבא >