בס"ד

ראיון עם רחל ארלנגר (כהן) – מדריכת תנועת "השלשלת".

 

 

איך שרדת את תקופת מלחמת העולם השנייה בהולנד כנערה צעירה ?

 

רחל:

 

ב- 10 באפריל, 1943 הגרמנים נתנו פקודה לגירוש היהודים בהולנד, עד האחרון שבהם. קיבלנו תעודת כניסה לגטו וכל המשפחה שלנו הועברה לגטו במזרח אמסטרדם. חיינו שם בתנאים מאוד קשים.

 

יחד עם זאת זכור לי אירוע יוצא דופן - שהיה מרגש במיוחד, בהגיע חג הפסח רצינו מאוד לחגוג את ליל הסדר עד כמה שניתן כהלכתו, אך לא היו לנו מצות כמובן, ודודי יצחק הצליח איכשהו לאפות מצות בתנור שהיה באחד מחדרי המגורים. כיוון שלא היה לנו יין, אימא לקחה צימוקים ויחד עם סוכר יצרה משקה שאיתו יכולנו לקיים את מצוות ארבעת הכוסות של ליל הסדר, תוך שכל לגימה הדגישה והעצימה את הצורך והרצון העז לגאולה אמתית עם משמעות רבה יותר מתמיד בחיים בגטו.

  

 

 במהלך חודש מאי, הובהר לנו שאנחנו צריכים לרדת למחתרת ונאלצנו, חלקנו, להיפרד מההורים. אני עברתי בין שני בתים עד שהגעתי לבית של זוג איכרים צעירים ושני ילדיהם הקטנים (בהמשך נולדה להם בת נוספת). עבדתי שם מאוד קשה, מהבוקר עד הערב, בחליבה, בעבודות בית, בשדה, בלול ואפילו בסיוד. אבל למזלי, בזמן שהותי שם קיבלתי, מהאיכרים יחס טוב, הם היו מקסימים אליי - משפחת הלנדס יוסטן (HELDENS JOSTEN) אשר אחרי המלחמה זכו לתואר "חסידי אומות העולם" על מעשה ההצלה ועד היום אני שומרת על קשר עם הבת שנולדה ב- 31 באוגוסט, 1944.

 

 

 

 

 

 

מתי פגשת את ההורים ושאר בני משפחתך ?

 

רחל:

אחרי המלחמה כל אחד החל לחפש את קרובי משפחתו, גם אני, וכאשר הגעתי לאינדהובן, התארחתי אצל משפחה יהודית ושם התברר לי כי אבי מחפש אחריי והוא נמצא בנירביק עם אימי, אחותי בתיה ואחי יצחק. הגעתי לכתובת של בית הוריי בדרך לא דרך, וכאשר עמדתי מחוץ לבית, ראיתי לפתע את אימא בחצר תולה כביסה, אי אפשר לתאר את עוצמת ההתרגשות שאחזה בי, אבי שהביט בדיוק באותו רגע, מבעד לחלון הבחין בי ראשון ויצא החוצה וקרא לעבר אימא "תראי מי הגיעה" ואני רצתי אליה, לזרועותיה הפתוחות בדמעות של שמחה וגעגועים אחרי תקופה ארוכה וקשה ביותר שלא נפגשנו. זה היה אחד הרגעים המאושרים בחיי. שנתיים של געגועים נבלעו ברגע אחד במפגש המעצים הזה.

לקח זמן מה, ובניסי ניסים הצלחנו להתאחד, כולנו, כל המשפחה כולה. למרות הפרידה והקשיים הרבים במהלך המלחמה הצלחנו לשרוד ולהיות שוב ביחד. אבא אמר לי שכנראה זכות אבות עמדה לנו.

מתי החלה הפעילות שלך לקראת העלייה לארץ ישראל?

רחל:

ב – 46' הגיעו שליחים מהארץ מטעם "פועלי אגודת ישראל" אשר ארגנו את הנוער ששרד את המלחמה במטרה להכשיר אותם לקראת השבת היהדות ובניית העם היהודי. מרכז הפעילות היה באמסטרדם ולאחר הרבה הפצרות הצלחתי לשכנע את אבי לאשר לי לנסוע לשם כדי לפגוש בני נוער יהודים ולהיות בחברתם. הפכתי להיות מדריכה במקום ומאוחר יותר ביקשו ממני השליחים של "פועלי אגודת ישראל" שאקח חלק בהקמת תנועת נוער.

 

  

 

 

 

 

איזו תנועת נוער הקמתם?

 רחל:

הקמנו את תנועת "השלשלת" - תנועת נוער דתית ("עוד לא נותקה השלשלת") שהייתה ארגון הדומה לזה של "עזרא". תנועה זו הוקמה רק בהולנד (התנועה קיימת עד היום).

בתנועה היו ילדים בגילאי 6 עד 14, רובם דתיים אבל גם ילדים יהודים אבודים שמצאנו אצל הגויים. אני הייתי בת 17, ושימשתי כמדריכה. אחרי שנה עברתי לבית פא"י ושם הדרכתי בני נוער פליטים שהגיעו מכל הולנד כדי לחיות בסביבה דתית שיש בה אוכל כשר ולימודי יהדות. בקומה הראשונה התגוררו הילדים, בקומה שניה – בנות ובקומה שלישית – בנים ולמטה היה חדר אוכל. המדריכים והשליחים העבירו לילדים שיעורי תורה. הפעולות היו בשבת וראשון בלבד, בשבת היינו מלמדים את הילדים תפילה, תורה ודינים, סיפורים ומדרשים וביום ראשון היינו עורכים לילדים טיולים, פעילות של מלאכת יד וכדומה. לימדנו אותם גם קצת עברית, מתוך ספרים. לאחר קום המדינה, המטרה העיקרית שלנו הייתה להכין אותם לקראת העלייה לארץ.

היו עוד סניפים של התנועה ברחבי הולנד ופעם אחת אף נפגשנו כולנו בנמל התעופה של אמסטרדם בקבלת הפנים לד"ר יעקב רוזנהיים, נשיא אגודת ישראל. הגענו עם דגל כחול לבן עם מגן דוד שרקמנו יחד עם הילדים. ההרגשה להחזיק דגל זה הייתה נהדרת, הוכחה לגויים שעם ישראל חי וקיים לנצח נצחים!

איך הייתה העבודה עם הילדים?

רחל:

זה היה קשה ומאתגר, הילדים שם עברו הרבה חוויות קשות במהלך המלחמה, אחרי שהתגוררו אצל משפחות שונות, חלקם איבדו את כל מהמשפחה, והיה להם כלל לא פשוט להסתגל למציאות החדשה, אך יחד עם זאת, העבודה בהדרכה הייתה עבורי מלאה בהרגשה של שליחות וסיפוק רב.

 

 עד מתי הדרכת בבית פא"י?

רחל:

הדרכתי במשך שנתיים מגיל 17 עד גיל 19. בשלב מסוים החלו חלק מהילדים והמדריכים לעלות ארצה ואותי מינו במקום המנהלת שעלתה בינתיים לארץ, עד שתמונה מנהלת חדשה. כל אותה העת, המשכתי להמתין לעליה מסודרת ארצה כאשר נותרו במשך הזמן הזה, מעט מאוד אנשים במקום. אבל אז, בחופשת הקיץ במחנה של "אגודה" פגשתי קבוצת בנות מלונדון (ביניהן שטרנבוך שולה – הרבנית אריאלי ויהודית שטרנבוך – הרבנית סולובייצ'יק) ואחרי שיחה עימן החלטתי להצטרף אליהן לסמינר "בית יעקב" בלונדון.

 

 

 

 

מתי עלית ארצה?

רחל:

במהלך הלימודים בסמינר "בית יעקב" בלונדון, שמעתי דיווחים על כל המתרחש בארץ ועל קבוצה של מדריכים מחו"ל שמתארגנת לקראת הדרכת והכשרת בני נוער לעלייה לארץ ישראל, ומיד החלטתי לעזוב את הסמינר ולהצטרף לקורס ההדרכה. בשנת 1949 קיבלנו אני ועוד תשעה מדריכים אישור מהסוכנות היהודית לעלות לארץ ישראל. לפני העלייה נסעתי להיפרד מהורי בהולנד, משם הגעתי ברכבת לפריז ועלינו כולנו על האנייה "קדמה" בדרך המיוחלת, בהתרגשות רבה לארץ ישראל, בהיותי בת 22 בלבד.

 

 

 

 

 איך הרגשת עם הגיעך ארצה?

רחל:

התחושה להגיע ארצה סוף סוף, הייתה מדהימה, הרגע שחיכיתי לו שנים. הגענו מפריז לנמל חיפה ומשם הועברנו לקיבוץ "חפץ חיים". גרנו באוהלים, בתנאים קשים, עבדנו חצי יום בשדה, בחקלאות או במטבח. אני רציתי לעבוד ברפת (היה לי ניסיון בזה משנות המלחמה) אך בקיבוץ, אמרו לי שזו עבודה המתאימה רק לגברים.

כמה זמן נשארת בקיבוץ "חפץ חיים"? מה עשית אחרי זה ?

רחל:

אחרי שלושה חודשים הסוכנות היהודית נתנה לנו משימה לחזור לארצות שמהן באנו, להביא עוד בני נוער ארצה. אני כמובן חזרתי להולנד, שם פגשתי את בני משפחתי אחרי תקופה ארוכה שלא נפגשנו והמפגש היה מרגש מאוד, אך מהר מאוד היה עלי להמשיך לאמסטרדם לבית פא"י ,שם מוניתי לתפקיד מזכירה של משרד החינוך בקהילה היהודית והדרכתי מדריכים צעירים. כאשר מידי פעם, נסעתי לקהילות קטנות לאתר יהודים ולקרב אותם ליהדות ולקהילה. עניין שהיה מאוד מורכב אך עם זאת, מאתגר וחשוב ביותר, הצלת נפשות יהודיות.

כמה זמן נשארת להדריך בהולנד?

רחל:

אני התחייבתי לסוכנות להדרכה במשך שנה, וכאשר חלפה התקופה הייתי אמורה לעלות חזרה ארצה, אך המנהלת לא הסכימה לתת לי את האישורים לעלייה מבלי שאעבור עוד תקופת הכשרה רשמית, לא הסכמתי לכך ושלחתי מברק לשליח של הארגון שלנו בפריז וביקשתי את עזרתו לעלות ארצה, אך הוא השיב כי הוא זקוק למדריכות בדחיפות רבה בפריז ושאגיע לשם. ביולי 1950 מצאתי את עצמי בדרך לפריז.

 

 

תארי את עבודת ההדרכה בפריז?

רחל:

 

השליח שאתו יצרתי קשר, הגיע לפגוש אותי בתחנת הרכבת בפריז ויחדיו נסענו לבית ילדים בהנוביל. המדריך הראשון שפגשתי במקום היה עקיבא (לימים בעלי), אשר הגיע לשם משוויץ.

 

הילדים הגיעו ממרוקו, טוניס ואלג'יר, כ- 150 ילדים שהיו אמורים לעלות תוך מספר חודשים לארץ. הסתגלות הייתה קשה עבור המדריכים והילדים כאחד, בשפה, בתרבות, ואפילו באוכל. כדי להתמודד עם זה, הם לימדנו אותנו לדבר צרפתית ואנחנו ניסינו ללמד אותם עברית. אני שימשתי כמדריכה של קבוצת הבנות בגילאים 11-14 ואילו עקיבא הדריך את קבוצת הבנים המקבילה וכך יצא לנו להכיר אחד את השנייה.

 

מתי עליתם ארצה עם הילדים?

רחל:

אחרי תקופת הדרכה של תשעה חודשים, החלו ההכנות לקראת העלייה לארץ. תחילה היינו במחנה מעבר לעולים, מפריז נסענו באוטובוס למרסיי, צירפנו עוד קבוצת ילדים שהגיעה ממצרים ומשם עלינו על אניית "הנגבה" לכיוון ארץ ישראל. הדרך הייתה קשה ביותר, הילדים חלו ואנו, המדריכים ניסינו לסייע כמיטב יכולתנו, כאשר אחרי 5 ימים של טלטלה, הגענו סוף סוף לארץ ישראל, לנמל חיפה.

 

עוד כשהיינו בנמל בפריז, פגשתי את אותה מנהלת משרד העלייה והקליטה, מאמסטרדם שסירבה לתת לי אישור עלייה לארץ וכשהיא שאלה אותי לאן אני נוסעת, עניתי לה בגאווה ובתחושת סיפוק גדולה שאני עולה לארץ כמדריכה של הסוכנות עם 150 חניכים וכל שנותר היה לה, למורת רוחה, הוא רק, לאחל לי בהצלחה. (איך שגלגל מסתובב לו..).

כיצד המשכת את פעילותך בארץ?

רחל:

הקבוצה הועברה למחנה נוער של הסוכנות בחיפה, אך מהר מאוד התפרקה וכל אחד עבר למקום אחר. אני התחלתי לעבוד כמדריכה בבית ילדות בנחלת יהודה ליד ראשון לציון. אך אחרי תקופה החלטתי לעזוב לעיר ומצאתי עבודה בפנימיית חורב כמדריכה ואחרי תקופה עזבתי שוב, אבל הפעם, לעבודה אחרת לגמרי, כספרנית.

 

 

 

ספרי על המפגש והחתונה עם עקיבא?

רחל:

אחיו של עקיבא, הזמין אותי לשבת בקיבוץ "נתיבה", זה היה קיבוץ של חברה' צעירים ניצולי שואה שהגיעו בלי ההורים במטרה לבנות ולהקים חיים חדשים בארץ ישראל. שם פגשתי את עקיבא, מכיוון שעבדנו יחד כמדריכים במשך שנתיים, הכרנו היטב וידענו שאנחנו מתאימים האחד לשנייה. ואכן, תוך זמן קצר התארסנו.

בי"ב טבת תשי"ב התחתנו במחסן תערובת בקיבוץ, ריק, עם בלוקים וקרשים של בניין ובמקום מפות, היו על הבלוקים ששימשו כשולחנות, סדינים לבנים ולאורחים הוגשו עוגות ממולאות בקקאו וסוכר. השמלה שלי הייתה מגמ"ח, אבל כל זה לא שינה לנו דבר, היינו מאושרים ביותר, להקים בית יהודי בארץ ישראל כניצחון על השואה הנוראית שעברנו.

ההורים והאחים הגיעו לארץ והתיישבו בקיבוץ עין הנצי"ב בגלל שאחי היה חבר קיבוץ משנת 1949, ונקברו שם בהפרש של 23 שנים.

במשך הזמן עברנו אני ועקיבא בעלי לקיבוץ נתיבה (שפשט את הרגל), מאוחר יותר, עברנו לבית חלקיה, גרנו שם שנתיים ובשל בעיות רפואיות עברנו שוב, והפעם לירושלים.

נולדו לנו 7 ילדים, המשפחה המשיכה להתרחב ב"ה לנכדים ונינים רבים, כן ירבו.

ציטוט משפט סיום מתוך ספרה של רחל:

"אני מודה להקב"ה על כל החסדים שעשה עמנו, וזכיתי עם בעלי עקיבא להקים משפחה יפה בארץ ובמיוחד בירושלים שתבנה במהרה בימנו".

 

פרטים נוספים מסיפור חייה המרתק של רחל ארלנגר – כהן, ניתן לקרוא בספרה "נפש אחת מישראל".

בעלה של רחל (תבדל"א) - עקיבא ארלנגר נפטר ב- ב' טבת תשע"ד - יהי זכרו ברוך.

האתר מודה לרחל ארלנגר על הראיון המרגש ועל הזמן שהקדישה לקיומו.