אורי שפיצר-חלוץ ויוצא מחנה מאוריציוס

 בתמונה לילי (ז"ל) ואורי.

ראיון עם אורי שפיצר  חלוץ ויוצא מחנה מאוריציוס.

אורי שפיצר נולד ב-  12/08/1918  בצ'כוסלובקיה לדוד ורוזה שפיצר.

( אורי בן 4, אבא-דוד, אמא- רוזה)

מתי החלה פעילותך הציונית?

אורי:

בגיל 20. לא הייתי ציוני פעיל אבל כשהגיע המצב לידי סכנה, הצטרפתי לתנועת נוער ציונית-מכבי צעיר. הם היו יותר צעירים ממני, אבל קיבלו אותי.היו לי שיחות ארוכות עם אבי על ציונות אבל הוא היה בגיל 74 ולא חשב שזה מה שיקרה ליהודים-השואה. 

אחי היה סוכן ביטוח עשיר וברגע שהוא הודיע למוסדות היהודים שהוא רוצה לעלות ארצה הם אמרו לו שאין בעיה בתנאי שישלם עבור משפחה אחת. הבעיה היתה שהגרמנים סגרו את חשבון הבנק והוא לא יכול היה להוציא משם כסף. זה עד היום מקומם אותי שהמוסדות היהודים דרשו את הכסף כתנאי ליציאתו ארצה.

אני הצטרפתי למכבי צעיר – לפני זה  שלחו אותנו להכשרה מקצועית בכפר, ללמוד עבודה חקלאית. שלחו אותנו למחנה ושם שמענו הרצאות על ארץ ישראל, על הקיבוץ, על תל-אביב והלכנו לעבוד באופן מעשי בעיירה קטנה. עבדתי כעגלון עם שוורים. למדתי לחרוש שדה וככה המשכתי לעבוד כ- 8 חודשים. הכל היה שם בסדר, מלבד, האוכל שהיה איום ונורא. חשבנו שהבנות יבשלו לנו אבל זה היה איום ונורא. היינו צעירים וקיבלנו את זה בלית ברירה. נוצרו יחסים הדוקים מאוד בין החברים.

 

מתי יצאתם לכיוון ארץ ישראל? 

אורי: 

בדצמבר 1939 יצאנו מפראג והגענו לסלובקיה ברכבת עד לעיר הבירה ברטיסלביה ומשם היינו צריכים לעלות לספינה ולרדת לאורך הדנובה שירדה לים השחור. מכיוון שהדנובה קפאה האוניות שהיו צריכות לקחת אותנו לא יכלו להמשיך וכך ישבנו וחיכינו בבריטיסלביה עד לספטמבר 1940. היינו במעין מאסר. לא יכולנו להסתובב חופשי והיינו מרוכזים בבנין אחד. כ- 300 אנשים בגילי וגם מעט מבוגרים יותר. 

 

מתי המשכתם במסע ארצה?

אורי: 

בספטמבר 1940 הגיעו ספינות ועלינו עליהם. לא רק אנחנו, אלא הצטרפה אלינו קבוצה מאוסטריה-וינה, קבוצה מעניינת – אנשים שהיו במחנות ריכוז והגרמנים שחררו אותם בתנאי שיסתלקו מהמדינה. חלקם היו מהעולם התחתון. ירדנו בדנובה והגענו לים השחור לנמל טולצ'ה. ארגון "החלוץ" דאג לנו מבחינה כספית ובנוסף נוצרי אוסטרי עשיר בשם שטורפר התנדב לשלם את כל ההוצאות, כמו גם, עבור האוניות לירידה בדנובה. בנמל טולצ'ה בים השחור, חיכתה לנו אוניה להמשך הדרך- אוניית "אטלנטיק" – אוניית מסע, חלודה לגמרי, בקושי צפה. בפנים היו תאים - דרגשים כדי שנשכב. שכבנו שם כמו סרדינים. המנוע היה מקולקל. לא היה נעים שם. אנשים חטפו שוק מהאוניה הזו. הפלגנו עם האוניה, באוקטובר 1940 לכיוון, ארץ ישראל מהים השחור, דרך הדרדנלים לים ההיגאי.והגענו לכרתים ב- 16/10. הגענו לכרתים, כדי לקחת פחם ובפעם הראשונה ראינו מטוסים גרמניים שהפגיזו ערים באי.

 

כל הזמן הזה היית לבד?

אורי: 

לא.הייתי כבר נשוי. עוד בהכשרה, הכרתי את אשתי לילי  - היא היתה צעירה ממני בשנתיים. כשהגענו לסלובקיה הנשים והגברים היו לחוד. הפרדה מוחלטת. במשך היום היו רק שעתיים-שלוש שיכולנו להיפגש. גם בארוחת הצהריים היתה הפרדה ומכיוון שכך, הצעתי לה להתחתן כי אז נוכל לאכול יחדיו. 

 

איך הצלחתם לארגן חתונה במצב כזה? 

אורי:

הייתה  בעיר ברטיסלאבה ( סלובקיה) קהילה יהודית שארגנה לנו את הכל. אפילו סעודה חגיגית במסעדה. החתונה נערכה ב- 5/3/1940  תחת שמירה של שוטרים. הם ישבו איתנו לשולחן וכדי להאריך את הזמן נתנו להם כמה בקבוקי יין. הנישואים אפשרו לנו לאכול יחדיו בחדר האוכל. 

 

זכור לך מקרה מיוחד בתקופת ההמתנה? 

אורי:

הגענו לשם בשלג. יום אחד, מפקד יחידת השמירה ביקש מתנדבים לפנות שלג ליד ביתו. התנדבתי ועבדנו שם ואפילו קיבלנו תה ועוגיות. פתאום תוך כדי עבודה הוא שאל אם מישהו מבין ברדיו ואני שוב, התנדבתי והצלחתי לתקן את הרדיו והוא היה מאושר וכיבד אותנו בעוד קפה וסנדוויצים. אגב אותו האיש מפקד ההלינקובה גרדה בזמנו, נתלה על פשעי מלחמה באשמת רצח יהודים. הוא זכור לי כאיש פרמיטבי מאוד.

 

כיצד המשכתם מכרתים ארצה?

אורי: 

כשהגענו לכרתים, בדיוק המלחמה התחילה. המשכנו לכיוון הארץ ואז נגמר לנו הפחם. הצוות זרק את הפחם בלילה, כי הם פחדו להגיע ארצה בצורה לא לגאלית. עמדנו באמצע הים התיכון ומרחוק ראינו באופק משהו ירוק. התחלנו לקחת כל מה שמעץ, לנסר ולהפוך לדלק, למנוע קיטור של האונייה. העץ נגמר ושוב האוניה נעצרה ואז ראינו ספינה קטנה, מתקרבת, עם מלחים בלבן. זו היתה ספינה של הצי הבריטי והם גררו אותנו ואמרו שנעצרנו באמצע שדה מוקשים במים ובמקרה של ממש לא פגענו באף מוקש. נגררנו עד שהגענו לנמל לימסול בקפריסין. שם, קיבלנו פחם אבל תמורת דברי ערך שהיו לנו. משם הפלגנו בליווי אוניה בריטית לחיפה.

ירדנו בחיפה ולקחו אותנו במשאיות לעכו.אני נזכר בקטע דרמתי, שהתרחש בזמן ההמתנה שלנו בתוך נמל חיפה.בנמל חיפה עגנה אוניית תיירות גדולה בשם "פטרייה" כשהיינו צריכים לעלות עליה, העלייה התחילה משתי אוניות עולים ( "מילוס" ו"פסיפיק") שהגיעו לפנינו לחיפה. ב-25/11/1940 שמענו פיצוץ עז באוניית "פטרייה". זאת הייתה פעולת חבלה של ההגנה כדיי לא לאפשר את ההפלגה. אך המטען היה גדול וחזק מידי והאונייה שקעה לתחתית הנמל ונשכבה על צידה.יותר מ – 220 עולים טבעו. הוחזרנו למחנה עתלית.

ב-9/12/40 הועברנו ע"י המשטרה הבריטית,תוך שימוש בכוח רב, לשתי אוניות הולנדיות אשר העבירו אותנו, את 1,600 העולים לאי מאוריציוס שבאוקינוס ההודי.שוחררנו והוחזרו ארצה ב- 12/8/45, באוניה בשם "פראנקוניה" שהיתה אוניית פאר ענקית. הגענו לחיפה ב- 26/8/45.

לאן הועברתם עם הגיעכם ארצה?

אורי: 

מנמל חיפה הועברנו לעכו  ושם ביקשו מאיתנו להתפשט - שמו עלינו אבקה לטיהור והעבירו אותנו למחנה עתלית. בלילה הראשון במחנה, הופיע חבר קיבוץ כפר רופין, ואמר שהולכים להוציא אותנו מהמחנה, דרומה, לנמל סואץ – שמגרשים אותנו. הוא הציג עצמו, כחבר ההגנה וביקש מאיתנו בבוקר להישאר ערומים במיטות, לא לקבל אוכל ובצורה כזאת להשפיע על האנגלים שלא יגרשו אותנו. אנחנו עשינו כמו שהוא אמר, התפשטנו – הגברים והנשים אבל זה לא עזר. קיבלנו מכות במקלות מהבריטים ועל הנשים  הערומות הבריטים שמו שמיכות.

 

איך עברה עליך השהות במחנה עתלית? 

אורי: 

לא היה קל. שמי המקורי הוא יוליוס שפיצר.  יום אחד הגיע למגורים במחנה שלנו שוטר ששאל פתאום "מי זה יוליוס שפיצר? המפקד רוצה לדבר איתך". אני הגעתי למפקד  והוא התחיל לשאול אותי דברים מהעבר שלי בצ'כוסלובקיה. "אתה למדת בטכניון, אלקטרו- טכניקה ובחופש היתה חובה לעבוד בבית החרושת , נכון?" וכך הוא המשיך והמשיך ואמר בדיוק את שם בית החרושת ושאל אם ראיתי שם פעילות לקראת מלחמה.  הם חשבו, שאני יודע סודות כלשהם ואני ידעתי שזה היה רק בית חרושת לצינורות. המעניין הוא שהוא ידע עליי את כל הפרטים האישיים.

 

עד מתי נשארתם במחנה עתלית? 

אורי:

היינו שם יומיים -שלושה ואז הוציאו אותנו משם בכוח והעלו אותנו, על משאית צבאית, לנמל חיפה.שם היה עוצר.פחדו ממהומות והורידו אותנו מהמשאית במכות וכך באמצע המלחמה הועברנו לשתי אוניית פאר לשעבר והועלינו עליהם. היינו 1,500 יהודים שהועלו ל- 2 אוניות הולנדיות.

 

היה שוני בתנאים באוניה ההולנדית?

אורי: 

כן.פתאום היה אוכל בשפע, הכל היה נקי. למדתי לשחק ברידג' עם שני קצינים הולנדים. היתה הפרדה, בין נשים לגברים ולא היה לי קשר עם אשתי. מאוחר יותר, התברר לי שהיינו בשתי אוניות שונות.האוניות הללו העבירו אותנו לאי מאורציוס. 

 

(המחנה באי מאוריציוס)

 

אלו תנאים היו באי מאוריציוס?

אורי: 

האי היה גן עדן מבחינת האקלים, הנוף, הכל ירוק מלא פרחים, בננות  ואבוקדו בשפע. אוכלוסיה נעימה. קיבלו אותנו בפרחים. המפגש של האוכלסיה המקומית, עם היהודים, היה חדש להם. כל זה היה יפה, אבל מהר מאוד, הכניסו אותנו לבית סוהר.כל גבר בתא. לנשים בנו מחוץ למחנה המעצר – מחנה צריפים לנשים. כל הזמן הזה, הגברים הנשואים, היו במתח לגבי נשותיהם. לא ידעו איפה נמצאות הנשים.

 

כיצד הצלחת לפגוש את אשתך לילי?

אורי: 

יום אחד, אני רואה חמש- שש נשים, שמובלות לבית חולים, שהיה במחנה הגברים ובינהן הייתה אשתי. מוזנחת, עם חלוק, שיער ארוך. מאוחר יותר, סידרו לנשואים, מפגש של שעתיים, במגרש מחוץ למחנה המעצר וכך נפגשנו אני ולילי. המפגש, היה תחת משטר והיה אסור לקיים יחסיי-מין אבל בכל זאת, נולדו ילדים. הילדים שנולדו, קיבלו אזרחות בריטית. אני ואשתי החלטנו שלא להביא ילדים בתקופה הזאת.

 

(אורי וקבוצת המכונאים)

כיצד התנהלתם במחנה ביום-יום?

אורי: 

ארגנו בתי מלאכה, נגריה, מסגריה. אחרי שנה וחצי, של שהות במחנה נציג הצבא בריטי ושאל אותנו אם יש ביננו מכונאי רכב. אני כרגיל התנדבתי. הרמתי יד והם מהר מאוד פתחו מוסך במחנה ואנחנו תיקנו שם את הרכבים שלהם. בשבילי, זה היה בית ספר למכונאות. עסקתי בזה, במשך שנה וחצי-שנתיים. יום אחד, גילו שהאחראי גנב כלים- כלי עבודה, חלקי חילוף וסגרו את המוסך. בחרו שמונה מאיתנו לעבוד בחוץ, במוסכים של הצבא ולי יצא לעבוד בנמל פורט לואי (עיר הבירה). שם הוריקו מחסן ענק, הכניסו כל מיני כלי -עבודה והבריטים הזמינו באופן דחוף מדרום אפריקה ציוד למוסך. אחרי כחצי שנה הפכתי לאחראי ולמדתי גם קצת אנגלית.

 

(התזמורת על האי- אורי על התופים)

איך היו היחסים במאורציוס עם האוכלוסיה המקומית?

אורי:

במאוריציוס, הייתה הפרדה מוחלטת בין לבנים לשחורים. האוכלוסייה המקורית הם קריאולים, בנוסף, חיו באי, גם סינים והודים. הפרדה מוחלטת בינם ללבנים שחיים באי ,רובם ממוצא צרפתי.אנחנו, כשקיבלנו חופש והסתובבנו באי ראינו הפרדה מוחלטת בין לבנים לשחורים. בקולנוע, למשל, היו ספסלי עץ קדימה בלי משענת לשחורים ומאחורה כורסאות ללבנים. יום אחד, אני ואשתי הגענו להצגה ואני הייתי שזוף אז נתנו לאשתי לשבת בכורסאות ולי אמרו לשבת בספסל. מיד הראתי לסדרן, את התעודה שלי והוא התנצל ונתן לי לשבת בכורסאות ליד אשתי. אני קיבלתי שכר של מכונאי לבן שזה היה שכר פי שלוש משכר מכונאי שחור. בחופשות, שהיו לנו הלכנו לקנות בגדים, ביקרנו במסעדות בעיר וגם במחנה עצמו, עם הזמן, קמו עסקים כמו בתי קפה,ובתי עסק של חייטים.

 

מתי עזבתם את המחנה?

אורי: 

שהינו במחנה במשך 5 שנים. באוגוסט 1945 הודיעו לנו לארוז. אמרו "אתם משוחררים" והובילו אותנו לאוניה שתביא אותנו לחיפה. הקצונה האנגלית, במקום העבודה שלי, הציעו לי להתגייס לצבא הבריטי ולהיות מוסכניק בגלל המשכורת. אבל ברגע שבאתי לפיקוד המחנה עם הרעיון הם לא הסכימו, אלא אמרו, שחייבים לחזור לפלסטינה. יצאנו כולנו, על אוניית פאר ענקית, שחציה היה מלא בחיילים שחזרו מהמזרח הרחוק.באוניה, היינו חופשיים וכך הגענו לחיפה ב- 26/8/1945.

 

עם הגעתם ארצה, לאן הועברתם?

אורי: 

קודם כל, כל אחד מאיתנו, קיבל תעודת בריאות שהכל בסדר. למזלנו, בכפר רופין היו חברים של אשתי והם חיכו לנו עם משאית והעלו אותנו לכרמל למסעדה, לארוחה טובה. משם, הגענו לעמק בית שאן, אני קיבלתי הלם כאשר בירידה לכיוון מזרח בעמק נתקלתי בשלט – "מתחת לפני הים" – שאלתי אם זה מסוכן, כי זו היתה הפתעה גדולה. הגענו לקיבוץ וקיבלנו שם חדר. אשתי, הכירה את רוב החברים, משום שהיתה מילדות במכבי צעיר.אני זוכר שבלילה, רציתי לנעול את הדלת ואמרו לי שאין מנעול ואז הבנתי, את גודלה של  תחושת החופש שבקיבוץ.בכפר רופין היינו מ-1945 עד 1949 – כאשר רצינו לעזוב, נתנו לנו ללכת, אבל בלי כלום. בלי רכוש או כסף. 

 

זכור לך יום  הכרזת המדינה?

אורי: 

כמובן.עשינו חגיגות בקיבוץ. אני זוכר, שהערבים מסביב התחילו לפחד מאיתנו. 

 

לאן עברתם מקיבוץ כפר רופין?

אורי:

לפרדס, ליד מחנה צריפין. באחד הפרדסים, מצאו בשבילי עבודה. לצבא לא יכולתי להתגייס כי כבר עברתי את הגיל. תפקידי היה, לטפל בפרדסים, של ערבים שעזבו את הארץ. התקדמתי בעבודה בפרדס עד שהפכתי למפקח אצל האפוטרופוס לנכסי נפקדים.  

 

במה עבדה לילי אשתך? 

אורי:

 אשתי עשתה קורס מזורז כגננת והתחילה לעבוד כגננת בלוד. היא היתה הגננת הראשונה בלוד.

מתי עברתם לדיור קבע?

אורי: 

ברגע שהיו לנו מעט חסכונות, קנינו דירה  בשיכון בלוד.ב- 1953 עברנו לחולון ושם התחלתי לעבוד במקווה ישראל כמורה, מדריך ועוד תפקידים נוספים. עברתי קורס מזורז להסמכה למורה מוסמך לתיכון מקצועי. הוראה של טכנאים בבית דגן.          


הוספה כמועדף (0) | צטט מאמר זה באתרך | הדפס | דואל

  היה הראשון להגיב למאמר זה

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.6
AkoComment © Copyright 2004 by Arthur Konze - www.mamboportal.com
All right reserved