ספר על הרקע שלך במלחמת העולם השנייה?

אריה:

היינו בגטו, אני ואחותי, בעיירה בסביבות וילנא עד שהפרטיזנים תקפו את חיל המצב שהיה בעיירה ואז ברחנו ליער. הייתי בן 16.ההורים נרצחו עוד קודם באקציה. הגענו ליער , שם הייתי שנתיים יחד עם קבוצת יהודים ועם פרטיזנים יהודים. אני ואחותי לא היינו באותו מקום. זה היה כך עד השחרור.

איך למעשה ניצלת מהמלחמה ?

אריה:

עוד לפני שברחתי ליער, נוצר קשר בין יהודיי העיירה לבין הפרטיזנים ובמיוחד עם פרטיזן יהודי בשם סלצ'ק ייקב שהמשפחה שלו הייתה מהעיירה. התארגנה קבוצה גדולה שהצליחה לברוח ליער מבלי שהגרמנים הרגישו, אבל כאשר הם גילו שחלק ברחו וסגרו עוד יותר את הגטו. יום אחרי הבריחה, הם סגרו את כולנו באולם גדול ולפנות בוקר קשרו את היהודים בזוגות בידיים והובילו אותנו אל מחוץ לעיירה. לילה קודם בעלי מקצוע יהודים שהגרמנים היו מעוניינים בהם שיישארו בחיים עשו בורות עבורנו. וכך הובילו אותנו ליער קשורים. הלכנו כ- 2 ק"מ מהעיירה ושם התחילו היריות, זוגות, זוגות נפלו האנשים אל הבורות אני הייתי קשור אל יצחק מידלין ז"ל ואחותי הייתה קשורה לאימא וכך היינו כולנו בתור למוות, פתאום ניגש אל אחותי ראש הגסטאפו ושואל אותה "איפה הסוודר שהזמנתי אצלך?" אחותי ענתה לו שהוא עדיין לא מוכן והוא מיד נתן פקודה לשחרר אותה כדי שתלך לגטו להשלים את הכנת הסוודר עבורו. היא ביקשה ממנו שישחרר את ההורים שלנו ואותי והוא לא הסכים אז היא אמרה לו " אם אתה לא משחרר את אחי אני הולכת לבור" הוא הסכים לשחרר אותי כי גם אני הייתי עוזר למטפל בסוסים וכך דקה לפני שנפלנו לתוך בור המוות ניצלו חיינו. אבל ההורים שלנו מתו באותו היום.אני זוכר שלפני שזה קרה אמא ביקשה מלמעלה שאנחנו הילדים נישאר בחיים והיא צמה 40 יום(כמו משה רבנו לפני שנתן את לוחות הברית) וכל יום לפנות ערב אכלה רק פרורי לחם ותפו"א. ואני רואה עד היום את כל הנס הזה כהשגחה של אימא.

איך עברה עליך התקופה ביער כפרטיזן?

אריה:

ב- 1942 הגעתי ליער וכפרי אחד נתן לנו לגור בתוך מחפורת ממלחמת העולם הראשונה שהוא מצא – היינו צריכים לרדת על הברכיים, על ארבע כדי לשכב שם. אותו כפרי איוון סרנגוביץ היה עוזר לנו באוכל, בעוד דברים.( קיבל על כך את אות חסיד אומות העולם ).כל אותו חורף היינו שם ובחורף השני עברנו למחפורת אחרת.בהתחלה הייתי חלק מקבוצה של אנשים והפרטיזנים תמכו בנו ואח"כ הצטרפתי לפרטיזנים.התפקיד שלי היה לספק מזון לפלוגה. היינו יוצאים בלילות, שניים-שלושה אנשים עם סוסים ועגלות לכפרים ולוקחים משם אוכל. הבעיה הייתה להגיע למקומות שליד הגרמנים. היינו כ- 200 איש.הפרטיזנים הציקו לגרמנים והם החליטו לנקות את היערות מפרטיזנים. התחלנו לנוע בזהירות ואני לקחתי את המנהיגות על עצמי ואסרתי תנועה בלילה כי כל הזמן היו יריות ולכן נתתי הוראה שבלילה לא זזים.מי שלא היה בקבוצה ונע בלילה פשוט נהרג.חילקנו את היער לרובעים וככה צמצמנו את השטח המסוכן. יום אחד היינו במצור אבל המזל שהיה לי מושג כלשהו איפה אנחנו נמצאים כי הכרתי את האזור, שלחתי שני חבר'ה לתצפית כמודיעין וככה התקדמנו , פרצנו את המצור ועברנו לצד השני.

מה קרה איתך בזמן סיום המלחמה, עם השחרור?

אריה:

ב- 1944 הצבא האדום התקדם מזרחה, והגרמנים נסוגו כל הזמן וכשהגיע השחרור גויסתי בגלל גילי הצעיר למפעל בטחוני עמוק בתוך ברה"מ. במפעל הייתי עם אחותי. בהסכם בין הממשלה הפולנית לממשלת ברה"מ הורשו אזרחי פולין לחזור לפולין ואז חזרתי לפולין.

מתי בעצם עלה הרעיון לעלות ארצה?

אריה:

הגיעו לפולין שליחים מהתנועות הקיבוציות בארץ והתחילו לארגן קבוצות עליה ארצה. וככה נדדנו מפולין לצ'כיה, שם שהיתי תקופה מסוימת ומשם עברנו לאוסטריה ומשם לאיטליה עד שעלינו ב- 1948 לאוניית מעפילים.כל אותו הזמן למדנו עברית, אני עוד ידעתי עברית מבית לימודי ב"חדר" שמה למדתי את השפה, דקדוק, תנ"ך. למדנו על ההווי של הארץ, שירים ריקודים, הכול לקראת העלייה ארצה.עלינו על אניית המעפילים בשם " אוניית משמר העמק".

מה קרה כשהגעתם ארצה?

אריה:

שבועיים היינו באוניה, בארץ היו עדיין האנגלים וכשהגענו קרוב לארץ האנגלים תפסו את האוניה משני הצדדים ואנחנו הרגשנו שהאוניה הולכת ומתפרקת. האנגלים עם הציוד של הנשק קפצו על האוניה ובאותו רגע כל המעפילים כ- 200 איש שרו יחד את התקווה. זה היה רגע דרמטי ומרגש במיוחד. האנגלים כמובן הגלו אותנו לקפריסין.

כל אותה העת היכן הייתה אחותך?

אריה:

אחותי נשארה בגרמניה במחנות ה"עקורים" היא הגיעה לשם מפולין ומגרמניה היא ישר עלתה לארץ.עוד ברוסיה היא התחתנה.כך שבקפריסין הייתי לבד, בלי אחותי.

איך הייתה השהות במחנה בקפריסין?

אריה:

היינו שם בקבוצות של הקיבוצים, אני הייתי בתנועת "דרור".שמה גויסתי לפלמ"ח ועסקתי בהדרכת אימון גופני, נשק קל – כל זה נעשה מתחת לאפם של השומרים. התאמנו בנשק מבלי שראו אותנו עד שהחליטו לשחרר את המעפילים ואותי בתוכם.המגורים שם היו באוהלים וצריפים מפח,אני זוכר שעל הכרזת המדינה שמענו שם, בעצם ידענו על כל מה שקורה בארץ.

איך היה לך הכוח להמשיך אחרי כל מה שעברת במלחמה?

אריה:

כבר אז הבנו שלו הייתה מדינה לפני השואה אולי כל זה לא היה קורה וזה היה הדחף של בני הנוער לחלום, לעשות הכול בכדי שנוכל להקים את המדינה.

מתי שחררו אתכם מקפריסין?

אריה:

הייתי בקפריסין 10 עד ינואר 1949. כשהגעתי ארצה מיד גויסתי לצבא, לאימונים בחיל התותחנים. אחרי תקופה ,חיל המדע חיפש בעלי מקצוע ואני למדתי עוד במפעל ברוסיה להיות חרט וכך קיבלתי תפקיד של חרט בצבא. אחרי שנתיים בשירות השתחררתי מהצבא ,הלכתי ב- 1952 לעבוד במפעל נשר ברמלה .שם עבדתי במשך 40 שנה כמנהל עבודה.

איך ומתי פגשת את אשתך?

אריה:

דבורה הייתה בצד הארי, היא נולדה בוורשה והייתה בגטו ורשה, אחרי שחוסל הגטו היא הסתתרה בצד הארי היא ואחותה הקטנה ממנה ב- 6 שנים. כשחזרתי מברה"מ לפולין עסקתי בהדרכת ילדים ונוער בקבוצות של הכשרה.הכרתי אותה בהדרכת הנוער שם והיינו בקשר בפולין. נפגשנו בקפריסין וחידשנו שם את הקשר אבל אז היא יצאה מקפריסין לפניי והגיע לארץ לקיבוץ גליל ים ואני נשארתי בקפריסין. כל אותו זמן התכתבנו .ב- 1949 נפגשנו שוב בארץ וב- 1950 נישאנו. פלשנו לצריף באזור "שיכון בלוקים" ורק כשהתחלתי לעבוד במפעל נשר רמלה קיבלנו דירה של הסוכנות בלוד.דבורה למדה להיות גננת ואח"כ מורה ועבדה ברמלה-לוד. ב- 53' נולד הבן הגדול והבת השנייה נולדה ב- 56' ואחריה בת נוספת ב- 60'.גרנו בלוד עד היציאה לגמלאות ב- 2001.

האם חזרת לפולין ?